למה מחאת מילקי 

א.

"מחאת המילקי" מגוחכת ומדאיגה בו זמנית. לטעמי היא החלה כהלצה מאתגרת ("נראה אתכם מוצאים סל זול יותר בארץ" ) שנגעה בעצב רגיש והציפה רגשות (ברלין-גרמניה-אושוויץ) ללא פרופורציות. אגב כך נחשף המשבר הגדול שבו נמצאת החברה הישראלית והפחד מפני לגיטימציה של החטא הנורא מכל – הירידה מן הארץ.  לא 200,000 ישראלים שחיים בניו יורק בחיפוש אחר החיים הטובים, לא עמק הסיליקון הרווי הייטקיסטים ישראלים התרים אחר הסטאט אפ שיהפוך אותם למיליארדרים, לא רבבות הישראלים במזרח אירופה המנצלים כוח אדם זול למיזמים מסחריים – כל אלה פועלים בצנעה, ממניעים טהורים של רווח כלכלי. אבל חבורת צעירים המתהדרת במילקי זול – כאן חבוי האיום הקיומי לחזון הציוני !

ככל הנראה פגעו הצעירים האלה בנקודה הרגישה: לא כל כך טוב לחיות בעד ארצנו. אם לדייק: לא טוב להיות צעיר במדינה הזו. ראשי המדינה והמשק, המתהדרים בכלכלה האיתנה של ישראל, חיים בכלל לא רע. הסביבה החברתית שלהם דשנה כמותם, ילדיהם מסודרים להפליא, והם מתקבלים בעולם, לעיתים מאוד תכופות, במחיאות כפיים. רק דבר קטן אחד נשכח בדרך – המטרה אינה משק איתן. זה האמצעי. המטרה היא הבטחת רווחתם של כלל אזרחי המדינה. העובדה שאין קשר בין תיאוריית "חיזוק הקטר" הקפיטליסטי שימשוך אחריו את הקרונות הנרפים, שגם האוליגרכים האמריקאים כבר מודים שאינה עובדת, עדיין משמשת נר לרגלי הקפיטליסטים החזיריים והצדקניים המנהיגים את המשק שלנו. לא רק כנר לרגליהם היא משמשת- היא גם משמשת לדישון וריפוד דורשי שלומה והבטחת המשך שלטונם במדינה ובמשק – וע"ע שכר הבכירים.

מוחי המילקי רק הצביעו על עומק הייאוש. הייאוש שמשהו ישתנה. כבר גילינו שמחאת הקוטג' הסתיימה בהעלאת מחיר הקוטג', מחאת האוהלים הסתיימה בהתנחלות בכנסת, והמחאה באופן כללי התנפצה על צוק איתן. כעת צריך להשקיע בביטחון, כי הוא העיקר, ואסור להעלות מיסים, ולכן הס.

ב.

 אין חדש בבשורה שקשה כלכלית בארץ ישראל. המרגלים גילו זאת עוד לפני ההתנחלות הראשונה ("ארץ אוכלת יושביה") ואחד העם גילה זאת בפרוץ הציונות. כמעט כל הספרים הלבנים של המנדט הדגישו את חוסר ההיתכנות הכלכלית של החזון הציוני, ותקופות הצנע והמיתון המחישו זאת הלכה למעשה. רובו המכריע של העם היהודי הצביע ברגליים והלך לחפש את עושרו במקומות אחרים. מה חדש ?

החידוש הוא בחלוקה הלא צודקת של מעט העושר שבכל זאת נצבר כאן. עם שקיעת האידיאולוגיות וזריחת הפוסט-מודרניזם גילו צעירינו (שכנראה בכל זאת למדו קצת חשיבה ביקורתית במערכת החינוך) שהעובדה שנולדו כאן, שירתו בצבא והם משלמים מיסים – אינה מקנה להם זכות להשתתף בחגיגה. הם רואים את דירות היוקרה, שכונות הפאר, המכוניות והג'יפים הנוצצים, חנויות המותגים, שפע הקניונים הצצים, המסעדות המפוצצות, שירותי החינוך והבריאות לעשירים בלבד – והם אינם מצליחים לממן סל קניות צנוע בסופר. עוני הופך למצוקה רק כשהוא צמוד לרווחה בוטה. רק הקרוב מנקר עיניים. הרחוק מוסכם כבלתי מושג. אם צריך, מסיבות שהציונות גרמה, לחיות צנוע – למה רק אני ?  כשכולם (נו טוב, הרוב) התהלכו בבגדי חאקי ונסעו בסוסיתות לא היה טוב יותר – אבל היה מובן. כיום חלק מהאנשים חי כאן כמו בחו"ל – אז למה לא לנסוע לחו"ל ולחיות כמו בן אדם ?

ג.

 כמובן שהכל פוליטי. משנות השבעים מתנהל כאן תהליך שהסתיים בניצחון מוחץ של הימין הפוליטי. זה בסדר – ארץ ישראל לא תחולק עוד. אל פחד – לא יהיה שלום. אנו נידונים לחיות על חרבנו – כפי שחזו דיין ובוגי. מידי פעם יהיה "סבב", יהיו הרוגים ופצועים אבל הי ! להם יש יותר הרוגים ! – אז זה בסדר. טובי בחורינו יוכלו להמשיך להתרוצץ בשטחים בציציות מתנפנפות ולקבוע עובדות, תגי מחיר ותגובות ציוניות הולמות, כשמאחור מעודדים אותם חברי "הקומץ" הענק ומירי רגב בצעקות "מוות לערבים !"  

כמובן שיש לזה מחיר – ראה מחיר המילקי ומספר הצעירים שהסידור הזה, משום מה, לא מתאים להם, והם מחפשים עתיד אחר בתפוצות.